כשמישהו מספר לי שהוא חזר לבן או לבת הזוג שלו לניסיון נוסף אחרי פרידה, השאלה הראשונה שעולה לי בראש היא האם ההחלטה לנסות שוב היא "מהסיבות הנכונות".
מקופלת פה ההנחה שיש סיבות נכונות לנסות שוב, ופחות נכונות, כמו שיש סיבות נכונות ופחות נכונות להיפרד. ואם כבר הייתם.ן ביחד והחלטתם.ן להיפרד (מהסיבות הנכונות), הרי שאין באמת סיבה לנסות שוב להיות ביחד, אם אותן סיבות בגינן נפרדתם.ן, לא השתנו או ישתנו בקרוב, לא ככה?
אכלתי ת'ראס עם ההקדמה.
אני יושב עכשיו בטיסה מברלין הביתה, מביט מהחלון. מכיוון שאני לא נרדם, אין ברירה אלא לבהות בעננים מלמעלה ולהרהר.
אז אני מהרהר ברומן שלי עם הגבריות שלי – איך היכרנו, אי שם בירושלים של שנות ה 70, והתאהבנו. ואיך זיהיתי די בהתחלה כבר שיש לנו בעיה אבל לא דיברנו על זה תקופה ארוכה, עד שהבנתי שהיא לא ממש רוצה אותי כמו שאני, ושאני לא רוצה אותה כמו שהיא, ונפרדנו.
כבר אז חשבתי שבנות הן בני אדם הרבה יותר מעניינים, עמוקים ופתוחים מבנים. הן נדמו לי כנהרות אדירים – לפעמים צרים וגועשים, ולפעמים רחבים ושקטים, עד שאתה לא מצליח להבין אם המים עומדים או זורמים ממש לאט. ראיתי בנערות ונשים בטחון, יציבות, שקיפות, יכולת השתנות, סתגלנות, גמישות, אמפאתיה, אומץ והכלה. אם יש אפשרות לבחור עם מי לבלות זמן, אז היה לי ברור שעדיף לי נשים.
גברים מעולם לא עניינו אותי יותר מידי. נמשכתי אליהם אבל לא רציתי בחברתם. הם היו נוקשים, גסים, מצומצמים, פוזיונרים, חד ממדיים, דיכוטומיים במקרה הטוב, רדודים ומאוד עדריים באופן שבו התנהלו בעולם.
שמתי לב שנשים מאוד רגישות אבל שגברים הרבה יותר שבריריים. הם גם הפחידו אותי. מילה לא במקום, מבט בהם שמתארך, טעות של חוסר הבנה, דריכה על יבלת וצפויה התפוצצות. חוויתי גברים כחסרי בטחון, קצרים, מאויימים מכל שטות ומאיימים להתפרץ ובאגרסיביות. לא מתאים לי, חשבתי. העדפתי להתרחק.
והימים חולפים, ואני מתחיל להכיר גם גברים מסוגים אחרים, הומואים ברובם, ואיתם התקשורת אחרת, מוכרת לי – פתוחה, יותר רגשית והרבה פחות מסוכנת. עם חלקם התידדתי, עם חלקם התייזזתי, חלקם הפכו לחברי נפש, מיעוטם הפכו לבני זוגי.
"אז מה אני עושה עם ערימות הסטרייטים האלה מסביב?", תהיתי. כלום, האמת, אני עונה לעצמי בכל פעם מחדש. אני בעיקר מוצא את עצמי צופה בהם מהצד ותוהה על עולמם – מה הם מרגישים, אם בכלל? ממה הם כל כך מפחדים? מה מניע אותם? מה בולם? בעיקר אני מתקשה להבין איך נשים מצליחות לקיים מערכות יחסים מיטיבות איתם לאורך זמן. לפלא היה בעיני – איך אלוהים חמד לו לצון וחשב לעצמו שאלו יכולים להסתדר עם אלה. ממש מוזר.
והשנים עוברות עלי – 30 40, 50…
אבל אז, ב 2019, קורה מקרה.
אפי, השכן הסטרייט שלי מקומת הקרקע, מזמין אותי ליום עיון באוניברסיטת תל אביב שנקרא "גבריות ואבהות בתקופה של שינוי". ימי עיון באוניברסיטה זה לא ממש אני, גם גבריות לא ממש, אבל משהו קורא לי ללכת. אולי בגלל שכרטיס עולה רק איזה 80 ש"ח וכולל כיבוד קל.
אז חשבתי לעצמי:
1. אפי חמוד ממש שהציע
2. אין לי חיים ואני פנוי
3. מוגש כיבוד קל
4. אני הולך
וואי וואי וואי.
אני יושב שם בכנס לבדי באוניברסיטה ומרגע לרגע השמים נפתחים עלי וגשם של ברכות מתחיל לרדת עלי…
אחד אחרי השני עולים גברים על הבמה באודיטוריום, שורה של סטרייטים מזן שאני לא מכיר. זאת אומרת, מבחוץ הם נראים רגיל, אבל אז הם מתחילים לספר על עצמם סיפורים שלא שמעתי מעולם. והם מדברים את עצמם מתהומות ליבם והם משתפים בכאב, והם מתרגשים ומרגשים, והם פתוחים כמו אוקיינוס ושקופים כמו אגם. ואני לא יודע את נפשי מרוב התרגשות. הכול כל כך נוגע לליבי ואני מרגיש שמונחת שם אמת גדולה שרק מזמינה אותי להתקרב עוד.
ואני יוצא משם ב 20 בערב, עם גרון חנוק ומתקשר לאמא שלי, משתף אותה בחוויה ומתאפק לא לבכות.
במשך כל חיי בנות הברית שלי הן נשים וקווירים – סולידריות של קורבנות ההגמוניה הפטריארכלית המדירה והאלימה שהפכנו להיות, נצמדים אחד לשניה בשותפות גורל.
אבל באותו ערב, נפל אצלי דבר. אני מחליט להציע לגבריות שלי שננסה שוב. מהסיבות הנכונות.
וכך, המסע המחודש אל הגבריות שלי התחיל, ואני מודה בהתרגשות שלא נרגעת, שנבנה בי אמון מחדש וצומחת בתוכי תקווה גדולה. אני נפעם לגלות שיש עם מי לעבוד, עם מי לדבר, עם מי לשנות. עוד לא מדובר בתנועת המונים אבל אני פוגש לא מעט גברים שמתעוררים על החיים שלהם, מבינים שמשהו בגבריות שלהם השתבש, לוקחים אחריות על עצמם ומתקנים.
אז אנחנו שוב יחד.
ואתם, הגברים האמיצים שבוחרים לנסח מחדש את הגבריות שלכם, אתם החברים החדשים שלי. איתכם אנחנו, קווירים ונשים, מרגישים בטוחות. אתכם אפשר סוף סוף להתחיל ולשרטט מחדש מרחבים פתוחים של תקשורת, רגש וחופש בחירה.
אתם מחזירים לי את הגאווה להיות גבר שוב.
*הפוסט הזה נכתב בהשראת יום המאבק באלימות נגד נשים ולכבוד יום הגבר הבינלאומי. שניהם חלים השבוע.
**אני מתנצל בדיעבד על הכללות והשטחות שעשיתי לעיל, ברור שיש נשים ויש נשים ושיש גברים ויש גברים, הכול נכון. אבל יש גם רוב מוחלט ויש רוב מוחלט, וצריך לאמלק כי גם ככה יצא לי ממש ארוך ועוד רגע אני כבר לא פה והכול נגמר.
בתמונה: גבר מביים הרהור.
עופר שחק : מקדם שיח על גבריות ואהבות מיטיבה עם, על ובין גברים. מרצה על גבריות ואבהות ומנחה מעגלי גברים. "סקרן מגדרית".