כשקראתי באיזה עיתון על המשחק "הקוץ והפרח", אימצתי אותו מהר וחשבתי שסגרתי עניין.
זוהר היה אז בן חמש וחצי, וחיפשתי כלי שיעזור לו ולי לתקשר רגשית (ושיחליף את "אז איך היה לך בגן היום?" – "כייף", המתסכל).
אז מה זה "הקוץ והפרח"?
בכל פעם שישבנו לאכול ארוחת ערב (3 פעמים בשבוע בערך), הייתי מדליק את זוהר עם פתיח –
"ועכשיו, קבלוווווווו את התכנית שכולנו חיכינו להההההה….. "הקוץ והפרח"! והיום איתנו באולפן – החתיך, המוכשר, היפה והחכם מכולם…. קבלו אתתתתתתת זוהר שחק שבתאי ולידו – אתתתת אבא!!!
וכך, בתורות, כל אחד היה משתף מחוויות יומו – חוויה אחת של משהו נעים שקרה באותו יום וחוויה אחת של משהו לא נעים.
זוהר מאוד אהב. היו אלו רגעים של שיתוף כנה שהציף גם נושאים מעניינים לדבר עליהם.
אבל לצערי, זה החזיק מעמד רק כמה חודשים.
לאט לאט שמתי לב שזוהר מתחיל להימנע מלהביא חוויות משני הסוגים. פתאום "לא היו היום קוצים" והיום היה "הכול בסדר" ו"היום היו רק פרחים". לא עזר לי שניסיתי להסביר שהמשחק לא עובד ככה ושבכל יום יש לכולנו גם קוצים ושפרח לא יכול להיות משהו כללי וצריך לספר משהו נעים ספציפי. הגבר הקטן הזה בקושי בן 6 וכבר מתחמק מדיבור רגשי. לא להאמין.
איך אני עושה את זה? איך מדברים רגשית עם ילד בן 6 ומשהו שממש לא בא לו.
היי, אני אומר לעצמי, אני מנחה מעגלי גברים, למדתי את זה, אני מתרגל את זה כל יום, אני מלווה גברים בדרכם לפתיחת הלב ועם הבן שלי אני מפקשש?!
לא מוותר לו. אותי לא עשו באצבע.
ואז
לפני חודש בארוחת הערב אני אומר לזוהר "זוזו, יש לי 2 בשורות – בשורה רעה ובשורה טובה".
אני לוכד את תשומת ליבו והוא מסתכל עלי עם פה מלא מקושקשת, תספר לי, הוא מבקש.
הבשורה הרעה, אני מודיע לו בטון ענייני, שהודיעו לי כרגע מההפקה שהתכנית "הקוץ והפרח" יורדת. אין יותר. מצטער.
התגובה של זוהר קצת מפתיעה אותי, העיניים שלו דומעות "למה, אבא?" הוא שואל בעצב מעורבב עם מקושקשת, לא מצליח להסתיר את האכזבה.
זהו, שאין יותר תקציב, חמודי, הנהלת הערוץ החליטה שההפקה יקרה מידי. אבל שים לב, פה מגיעה בשורה טובה, אני עושה פאוזה דרמטית – יש… תכנית חדשה. רוצה לשמוע?
העיניים המבריקות של זוהר נפתחות, והוא מהנהן.
אני עולה על הכרוז שוב: שלום לכל הצופים בבית ובאולפן, קבלו את תכניתנו החדשהההההה – מסיבת הרגשות! – התכנית שבה המשתתפים מתחרים אחד בשני עם רגשות מכל הסוגים ונותנים בראש והיום איתנו באולפן – החתיך, היפה, החכם והמוכשר – קבלו אתתתתתתת – אבא! סתאאם, קבלו את זוהר ומולו מתחרה היום – אבא!
זוהר בשניות לגמרי בעניין כרגע "נו, אז איך משחקים, אבא?"
אז זה עובד ככה, אני מסביר לו, המסיבה מתחילה וכל הרגשות מוזמנים. כל אחד בתורו בוחר רגש אחד, מה שבא לו, והוא חייב לספר סיפור קצר שכולל את אותו הרגש, הכי קל זה להביא משהו מהחיים שלנו, משהו שקרה לנו. אחר כך, המתחרה חייב גם הוא לספר סיפור עם אותו רגש. ואח"כ מתחלפים – המתחרה בוחר רגש, ואתה חייב גם לספר סיפור עם אותו רגש.
בא לך? אני שואל ומקווה שיש עניין.
מה זה בא לו, עף על זה. אבא, אבא, אני רוצה להתחיל.
קדימה, אני אומר לו.
זוהר חושב רגע ואומר, יש לי רגש – התביישות!
התביישות רגש מצויין, זוהר, אנחנו קוראים לו גם בושה לפעמים, ספר לי, אני סקרן ממש…
ואז כמה שניות של שקט, אני מרגיש את זוהר חושב, ואז הוא משפיל עיניים ואומר בשקט – אבא, אני מתבייש לספר.
שאלוהים ייקח אותי, עוד לא התחלנו ואני כבר עם גרון חנוק.
אני מלטף לו את הראש לאט ואומר לו שאשמח לשמוע בהמשך אם בכל זאת יבוא לו לספר לי אבל שהוא ממש לא חייב לשתף משהו שהוא לא רוצה. אני גם מראה לו שזה בדיוק רגש ההתביישות אותו הוא בחר מלכתחילה.
וככה בלי ששיתף באמת, הצלחנו בכל זאת לגעת ברגש הבושה הלא פשוט, להתבונן בו, לתת לו מקום.
אחריו, אני שיתפתי סיפור על פוק שברח לי במעלית ליד אנשים, וכמה שהתביישתי.
מאז, כבר חודש וחצי, עלו במסיבת הרגשות גם געגוע, קנאה, דאגה ושמחה, הבנו ש"הסכמה" היא ממש לא רגש, למדנו להכיר רגש שנקרא סיפוק (זוהר הכניס גול מאוד "מספק" בחוג הכדורגל האחרון) ובעצמי למדתי מזוהר על קיומו של רגש ההתחדשות (רגש שהוא מרגיש בכל פעם שקורה לו משהו חדש).
אני מזכיר לעצמי שיותר מללמד ילדים תיאוריות, הדבר שבאמת מחנך ילדים, זה כשהם רואים את ההורים שלהם פשוט מתנהגים את זה בעצמם. מזל שיש לי את מסיבת הרגשות לשתף בה מה אני מרגיש …
עוד ניצחון קטן נרשם אצלנו במשפחה בשמירה על ערוצי הרגש פתוחים.
