וואו, איזו פעימה זו הייתה… כזו שבסיומה אתה רוצה לא באמת רוצה לנסוע הביתה. אולי להחליט שאני שומר שבת, ולצאת רק בצאת הכוכבים? זריזין מקדימין,
האם ידעתם/ן שיש הבדל בין המאפיינים של דיכאון של נשים ולדיכאון של גברים? האם ידעתם שבכל שנה מתאבדים בארץ כ- 600 בני אדם 500 מתוכם
לפני כשנה שמעתי על קבוצת נערים שהשתתפה במעגל בנים במסגרת החינוכית שבה למדו. הם ישבו יחד, הקשיבו זה לזה ודיברו על דברים שלא היית מצפה
בעולם שבו גברים ישראלים נדרשים להיות חזקים, יציבים ומובילים, תחושת הבדידות הרגשית נותרת בלתי נראית אך מוחשית מאוד. למרות היותם מוקפים במשפחה, חברים ועמיתים, רבים
כגבר, אתה יודע בדיוק איך זה מרגיש. החברה שלנו מצפה מאיתנו להיות חזקים, לא להראות חולשה, להתמודד לבד. אבל האמת היא שכולנו, ללא יוצא מן
לפעמים אני צריך להסתכל על עצמי מול המראה ולראות שאני אוהב את עצמי ואני במקום הנכון. התקשרתי לקו המקשיבנים של עמותת דרך גבר. זה לא
כשהלב פתוח, המיינד רגוע והנפש חפצה, דברים נפלאים מתרחשים. זו הייתה התחושה שלי במהלך כל סוף השבוע "אבות וילדים" שהפיקה עמותת דרך גבר בחוות טבע
שיווה "חוזרים הביתה".❣ היה מרגש, מלמד, מחבר, ולרגע היה גם תזכורת לשפיות טובה. תודה לשבט המדהים הזה ולכל החברים. תודה על הזכות להיות חלק מההפקה
אני מנסה לסכם את שיווה "חוזרים הביתה" מנקודת מבט אישית. את החזרה הביתה שלי.אני כותב תודות כמה פעמים בשבוע, וכנראה שזו תהיה הדרך הכי פשוטה
עוצם את העיניים ומדמיין את משרדי "איגוד האבות הבינלאומי" (אין כזה באמת, אני המצאתי עכשיו). הם ודאי ממוקמים במגדל זכוכית כהה שראשו בשמים, קומה 58,
אתמול כשאני נוסע ברכב ומחזיר את מתן מבית הספר אני מתקשר לשרי אשתי ומתלבט איתה אם לכתוב פוסט שבו אחשוף משהו אישי שקרה לי בילדות,
