האם אתה אבא נוכח?
עוצם את העיניים ומדמיין את משרדי "איגוד האבות הבינלאומי" (אין כזה באמת, אני המצאתי עכשיו). הם ודאי ממוקמים במגדל זכוכית כהה שראשו בשמים, קומה 58, חלונות מסך רצפה-תקרה, נוף להאדסון ריבר, מכונת אספרסו בכל פינה, הופעה חיה של ברוס ספרינגסטין ברמקולים. בלובי הקומה, איך שיוצאים מהמעליות, עומדת ממול ספת עור קפיטונאז' בצבע חום גמל, ולצידה שלוש תיבות דואר כאלה של פעם עם חריץ. אלו תיבות התלונות של הבנים מכל העולם לאבותיהם (מתנצל, אבל הפוקוס כאן הוא על אבות ובנים, פחות על אימהות ובנות –זה בקומה אחרת).
על 3 תיבות התלונות כתוב:
• תיבה 1: אבא, לא פרנסת אותי כמו שצריך (כסף, תנאים, אפשרויות)
• תיבה 2: אבא, לא חינכת אותי מספיק טוב (כלים, משמעת, גבולות)
• תיבה 3: אבא, לא היית מספיק נוכח בחיי (לב, עיניים, קרבה)
ועכשיו שאלה מטרגרת:
באיזו תיבה יהיו הכי הרבה מכתבי תלונה, לדעתכם?
האמת, חשבתי לסיים את הפוסט כאן.
אבל אין מצב שאני נחנק עם כל ההצפה הרגשית הזו לבד.
אז הנה.
טוב, זהו לא באמת מחקר, ואין לי נתונים, וזו גם לא הזמנה לדיון אקדמי. אני פשוט חושב ומרגיש לי בקול רם כל מיני דברים, ואפשר להתנגד או להזדהות. כך או כך – שיהיה מהלב, בבקשה.
התחושה שלי היא שבמשך שנים, אנחנו, הגברים, התחברנו אינסטינקטיבית (1) לציפייה שנפרנס ו (2) "למשול" במשפחה, יותר מאשר (3) לצורך של הילדים שלנו שנראה אותם, שיהיה לנו אכפת מהם, שנהיה גאים בהם, שנחבק אותם.
למרות השינויים שנשים עושות בכל הקשור לתפקידיהן בעולמנו, יש מצב שעדיין רבות (מידי) מהן רואות את תפקידי בני זוגן באופן דומה, הרי רובנו גדלנו בבתים כאלו בדיוק – זה מה שראינו, זה מה שלמדנו. זה גם מסתדר עם הקושי שלנו, הגברים, להתנהל במרחבים הרגשיים-טיפוליים ומצד שני עם לקיחת ה"בעלות" על המרחבים האלו על ידי הנשים.
אני לא שופט את ההיסטוריה, מה שהיה מת. בהווה, הציפיות שלנו משתנות והמציאות, לצערי, לא מצליחה להשתנות באותו הקצב. תחושה נפוצה למדי בקרב נשים היא שהן לא מספיקות למלא אחר הציפיות שלהן מעצמן – גם לתחזק קריירה, גם להיות אמא מטפלת-דואגת-מחנכת, גם לדאוג לבית, גם לטפח את הגוף והנפש, גם לתחזק זוגיות, גם חברויות אולי גם ללמוד איזה משהו – לא ממש עובד. מתסכל? ממש.
ואם מישהי כן מצליחה להחזיק את כל הכדורים באוויר – עוד יותר מתסכל!
והגברים?
אחרי הלידות, גברים רבים חשים תחושת אחריות עצומה לפרנס את המשפחה ובתחושת שליחות מטא-קוסמית יוצאים על סוסם בכל בוקר למלא את תפקידם ההיסטורי תוך שהם נפקדים, כגזירת גורל, מאזורי הטיפול בילד.ים. כשהם שבים עייפים ומוטרדים הביתה בסוף היום, רובם מנסים, עם המון כנות ורצון טוב לתת יד ככל האפשר לאישה המותשת, שבמקרים רבים גם מרגישה ננטשת ברמה כזו או אחרת. מורכב ושוחק.
כך זורם לו לרוב כאוס משפחתי כזה או אחר עד שהדור הבא משתלב במסגרות חינוכיות. פחות או יותר באותו שלב, רוב הגברים מתחברים לייעוד הנוסף אותו ירשו מאבותיהם, ונכנסים לנעלי "מצפן הגבולות והמשמעת" המשפחתי וגם אל משרה חלקית כמדריכים לחיים ("אתה רואה, ככה עושים את זה, ולא, לא, לא אם תעשה את זה ככה, זה ימעך, לא! לא! אתה רואה? נמעך!"). אלו שגם מנסים לעסוק בספורט ועדיין יש להם גם חברים בסביבה שהם מעוניינים לפגוש מידי פעם, מבינים בצער אף הם, שמתישהו נגמרת להם האנרגיה ושנדרשים פה עוד וויתורים כואבים.
ארומת מרירות ממלאת את חלל הבית.
בנקודת הזמן הזו, הגבר הממוצע כבר מנותק במידה רבה מהמרחבים הרגשיים המיטיבים שיש בבית, ובני הזוג נלחמים, כל אחד עם הכלים שעומדים לרשותו, על הצלתם של שביבי החיים שהיו להם פעם, על הזוגיות ועל פגיעה מינימלית בילדים.
אז אני לא שופט ולא מצביע על אשמים, וברור שזה לא הבית שלכם וגם לא שלי, אבל אצל השכנים למשל, בסיטואציה הנוכחית, נדמה שאין לגבר סיכוי להביא את עצמו במלוא הדרו אל תפקיד האב הנוכח, המכיל והמעורב, גם אם היה רוצה בכך.
ואין לי נוסחה לפתרון, אחרת הייתי סופר את הכסף עכשיו במקום לכתוב פוסטים, אבל דבר אחד אני כן יודע – בנים צריכים את אבא שלהם. מאוד.
טרנס ריל, באחד הטקסטים המכוננים שלו, כתב כבר ב 1997:
“Boys don’t hunger for fathers who will model traditional mores of masculinity. They hunger for fathers who will rescue them from it. They need fathers who have themselves emerged from the gauntlet of their own socialization with some degree of emotional intactness. Sons don’t want their father’s ‘balls’; they want their hearts. And, for many, the heart of a father is a difficult item to come by.”
בתרגום שלי –
בנים לא צמאים לאבות שידגימו להם מהי גבריות מסורתית. הם צמאים לאבות שיצילו אותם ממנה. הם זקוקים לאבות שבעצמם יצאו מ"שריון הגבריות" שלהם עם מידה מסוימת של שלמות רגשית. בנים לא רוצים את 'הביצים' של אבא שלהם; הם רוצים את ליבו. ועבור רבים, הלב של אבא הוא דבר שקשה להשיג אותו".
אם אני צריך לקרוא את הטקסט הזה בקול, אני משתנק.
ועכשיו אח יקר, תתחבר רגע לילד הפנימי שבך, ההוא החמוד מפעם, ותחזור לעמוד מול שלושת תיבות התלונות ההן, בקומה 58. עכשיו, שאל את עצמך:
• מה הייתי אני צריך מאבא שלי ולא קיבלתי? למה?
• איזה אב הילדים שלי באמת צריכים היום (ולא משנה בני כמה הם כרגע)?
• האם אני רוצה להיות לילדיי אותו האב? האם אני יודע איך?
מזה זמן, בלי שהתקבלה החלטה רשמית בעניין, המונח "משפחה" כבר נמצא בתהליך של פירוק והרכבה מחדש. ריבוי המודלים מסביבנו מראה שהחיפוש בעיצומו. הדרך עוד ארוכה, אבל בתוך החיפוש הזה, אני רוצה להאמין שיותר בנים מאי פעם זוכים כיום לאבות שרואים אותם באמת ושהעומס על תיבה מספר 3, נמצא בסימן ירידה.
ואם הבטן שלך קצת מכווצת עכשיו, תאמין לי, זה סימן טוב.
בתמונה: אנחנו. 2019.
עופר שחק : מקדם שיח על גבריות ואהבות מיטיבה עם, על ובין גברים. מרצה על גבריות ואבהות ומנחה מעגלי גברים. "סקרן מגדרית".
שיתוף:
On Key
עוד מאמרים
המניפסט
"לא כברוש" על "שיווה" כתנועה מינורית "תנועה מינורית" היא תנועה שאינה שואפת לצמוח למעלה אלא להתפשט לרוחב. בדימוי מעולם הצומח היא מבקשת להיות יותר כמו עשב
האם אתה אבא נוכח?
האם אתה אבא נוכח? עוצם את העיניים ומדמיין את משרדי "איגוד האבות הבינלאומי" (אין כזה באמת, אני המצאתי עכשיו). הם ודאי ממוקמים במגדל זכוכית כהה שראשו
כוח העל החדש של הגברים
כוח העל החדש של הגברים אתמול כשאני נוסע ברכב ומחזיר את מתן מבית הספר אני מתקשר לשרי אשתי ומתלבט איתה אם לכתוב פוסט שבו אחשוף
סיבוב הפרסה שלי לגבריות
סיבוב הפרסה שלי לגבריות כשמישהו מספר לי שהוא חזר לבן או לבת הזוג שלו לניסיון נוסף אחרי פרידה, השאלה הראשונה שעולה לי בראש היא האם
איך הצלחתי (בקושי) להוציא מהבן שלי דיבור רגשי?
איך הצלחתי (בקושי) להוציא מהבן שלי דיבור רגשי? כשקראתי באיזה עיתון על המשחק "הקוץ והפרח", אימצתי אותו מהר וחשבתי שסגרתי עניין.זוהר היה אז בן חמש
